<h1>תניא רבתי סימן מ'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מנהג פשוט להתענות ערב פורים, לזכר דברי הצומות וזעקתם שעשו בימי מרדכי ואסתר. ואעפ"י שאותם הצומות היו בימי פסח. נהגו העם לסמוך התענית לפורים. וכשחל פורים להיות באחד בשבת נהגו להתענות ביום חמישי שלפניו. וערב פורים בשחרית נופלין על פניהן. שהרי אומרים סליחות ותחנונים ומתענים. מגילה נקראת באחד עשר. בשנים עשר. בשלשה עשר. בארבעה עשר. בחמשה עשר. לא פחות ולא יתר. לא פחות מאחד עשר. ולא יתר על חמשה עשר. ורמז שקורין את המגלה בכל כך ימים. דכתיב לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם. זמנים הרבה תקנו להם חכמים. ומט"ו ימים ואילך אין קורין אותה. דכתיב ולא יעבור. ואף על פי שתקנו חכמים לקרות בזמנים הללו. כבר אמרו חכמים בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה. דהיינו בארבעה עשר. ואם נאנס אדם או שהיה בא בדרך ולא היה בידו מגילה לקרותה בי"ד. ולמחר בט"ו נזדמן מגילה לידו. יקרא אותה בט"ו ויברך עליה. שהרי זמן קריאה הוא. ומט"ו ואילך לא יקרא אותה כלל. דגרסינן בירושלמי [פ"א ה"א] תני בשם רבי נתן כל החדש כשר לקריאת מגילה. דכתיב והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה. אמר רבי חלבו ובלבד עד חמשה עשר. ואם ירצה לקרותה מט"ו ואילך יקרא בלא ברכה.
ומצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל המבקש לצאת בדרך ורוצה לקרות את המגילה בי"א בי"ב בי"ג. אם יכול להוליך עמו מגילה יעשה כל תקנה שיכול. ואם לאו יקראנה בי"א בי"ב בי"ג ויוצא ידי חובתו.
<h2>דף ד.</h2>
פורים שחל להיות במוצאי שבת. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל שאין אומרים ויהי נועם לאחר תפלת לחש כדרך שאר מוצאי שבתות. אלא לאחר תפלת לחש מקדישין קדיש גמור. וקורין את המגילה. השלים הכל כהלכתו. עומד החזן ואומר ויהי נועם ואתה קדוש. וכל סדר הקדושה. ואין אומרים ובא לציון בלילה, שאין גאולה בלילה, ובשם רב עמרם גאון מצאתי שאם חל פורים להיות במוצאי שבת. שאין אומרים ויהי נועם. ומנהגנו לאומרו. בפורים מתפללים כשאר הימים. ומזכירים על הנסים בהודאה. בין בתפלה בין בברכת המזון. ואם לא אמר אין מחזירים אותו. ואפילו אם נזכר קודם שסיים תפלתו או ברכת המזון. אינו חוזר. ואין קורין הלל בפורים שקריאת המגילה היא במקום הלל. ובפורים אין נופלים על פניהם, משום דכתיב בהו ימי משתה ושמחה. אבל בשם רב עמרם גאון ז"ל מצאתי מנהג שיורדין תנאים ואמוראים ואבות בית דין ומרבים בתחנונים ונופלין על פניהם. ומנהגנו שלא לפול על אפים לא בי"ד ולא בט"ו. ואין אנו אומרים כשחל להיות פורים בשני ובחמישי לא וידוי ולא אבינו הרחמן כשאר ימות השנה. ומוציאין ספר תורה וקורין בו שלשה בני אדם בסוף פרשת ויהי בשלח. ויבא עמלק עד סוף הפרשה. ואף על פי שאינן אלא ט' פסוקים אין צריך להתחיל בפרשה של מעלה. שכן הוא סדורו של יום. וכן מפורש בירושלמי [פ"ד ה"ב] אין פוחתין בתורה פחות מעשרה פסוקים. התיבון (פירוש מקשינן) הרי ויבא עמלק. שניא היא שהיא סדורו של יום. ולאחר שקראו בתורה אומר תהלה, וקורין את המגילה כדרך שקראו בערב. ואין מברכין שהחיינו שהרי כבר ברכו בערב. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל, יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט. כגון אשר הניא. ואומרים ברוך מרדכי ברוכה אסתר. ארור המן ארורה זרש. ומכין ברגליהם אבן על אבן. ומשברים קדירות כשמעם שבר המן וזרש. ולאחר זה עומדים הצבור ומשבחים לבורא שהציל את עמו ישראל. ואומרים מי כמוך שלש פעמים. ה' איש מלחמה שלש פעמים. ה' ימלוך שלש פעמים. וכל זה אינו חובה אלא מנהג טוב הוא. וכן מה שאומר בשעת קריאת המגילה. איש יהודי. ויתלו את המן. ליהודים היתה אורה. כי מרדכי היהודי. שנהגו העם לאומרם בפה אחד. אינו לא חובה ולא מנהג אלא שמחת תינוקות וקולות לפניהן כדי שישמחו. וגם בראותם שנוי כזה שואלים מה זאת, ומתוך כך אתה בא לספר גבורותיו של הקב"ה למען ישמעו ולמען ילמדו ליראה אותו כל הימים. ירושלמי [פ"ג ה"ז] רבי ברכיה ור' חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן, ר' יונתן כשהיה מגיע לפסוק זה אשר הגלה מירושלים עם הגולה וגו'. היה אומר נבוכדנאצר שחיק עצמות. ולמה לא הוה אמר כן בירמיהו. אלא כי כל נבוכדנאצר שבירמיהו היה חי. ברם הכא מת. רב אמר צריך שיאמר ארור המן וארורים בניו. רבי פנחס אומר חרבונה זכור לטוב. ולאחר קריאת המגילה אומר ובא לציון גואל. ואני זאת בריתי. ואתה קדוש וכולא סידרא. וקדיש גמור. והולכין לבתיהן לשלום.
וחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. שנאמר (תהלים כ"ב) אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. והקורא את המגילה מברך לפניה ולאחריה. לפניה מברך על מקרא מגילה. ושעשה נסים. ושהחיינו. ודוקא בלילה מברך שהחיינו. אבל ביום אינו צריך. ולאחריה מברך. האל הרב את ריבנו וכו'.
<h2>דף ה.</h2>
ומגילה בין בזמנה בין שלא בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד ואין צריך להביא עשרה. דגרסינן בירושלמי [מגילה פ"א ה"א] רבי בא בשם רבי יהודה כל שאמרו חכמים ז"ל ידחה ממקומו ויקרא. ובלבד בעשרה. ואנן חמיין רבנן קורין אפילו ביחיד. רבי יהושע בן לוי עבד כן. מכנש בנוי ובני (בנתיה) [בייתיה] וקרי לה קומיהון. הילכך קורין אותה בין בי"ד בין בט"ו ביחידי. וכן מצאתי בשם רב האי גאון ז"ל, וכן מנהגנו לקרותה אפילו יחידי.
ומצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל המבקש לצאת בדרך ורוצה לקרות את המגילה בי"א בי"ב בי"ג. אם יכול להוליך עמו מגילה יעשה כל תקנה שיכול. ואם לאו יקראנה בי"א בי"ב בי"ג ויוצא ידי חובתו.
<h2>דף יח:</h2>
הקורא את המגילה למפרע לא יצא. השמיט בה הסופר אותיות או פסוק. וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא. היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות. אם רשומן ניכר כשירה. ואם לאו פסולה. ודוקא בכולה. אבל במקצתה אפילו אם אין האותיות נכרות כשירה. קראה על פה לא יצא. ומסתברא דוקא כולה או רובה אבל מקצתה יצא. שהרי כשיש במגילה אותיות מקורעות או מטושטשות אמרנו במקצתה שאפילו אין רישומן ניכר יצא. ואם קרא את המגילה תרגום או בכל לשון לא יצא. אבל קורין אותו ללועזות בלעז. פירש רבינו יצחק ז"ל והוא שכתובה בלעז. והלועז ששמעה אשורית יצא. פסק רבינו ישעיה ז"ל דלעז יונית לכל כשר. והוא שתהא כתובה בלשון יון. כדי שלא יהא כקורא על פה. ואם קרא את המגילה בסירוגין. דהיינו קורא מעט ושוהה, וחוזר וקורא מעט ושוהא. אפילו שהה בין הסירוגין כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. וכן פסק רבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל. אבל בשם היראים מצאתי, שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ואם היה הקורא מתנמנם דהיינו לא ער ולא ישן יצא. הוא וכל השומעים מפיו. אבל אם אחד מן השומעים מתנמנם. לא יצא. כך מצאתי בשם הר' שמחה ז"ל. ואם היה דורשה ומגיהה עבור טעיות וקורא כל פסוק ופסוק. אם כיון לבו לצאת ידי קריאה יצא. ירושלמי [פ"ב ה"ב] תנא אין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי דרב. חד אמר יהודים. וחד אמר יהודיים. ולא חזר חד מנהון. רבי יוחנן קרי כולה יהודים.
<h2>דף יט.</h2>
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. הקורא את המגילה בצבור. רשאי להפסיק בכל מקום שירצה. בין בתחלת הפסוק בין באמצעו. וכן מנהג בשתי ישיבות ובבית רבינו שבבבל. ומנהגנו להפסיק באמצע הפסוק או בכל מקום שירצה. מצאתי בשם רב צמח גאון ז"ל הקורא את המגילה כורך וקורא אותה כספר תורה. ואינו פושטה כאגרת. שבשתי ישיבות ובבית רבינו שבבבל ובכל מקומות ארץ ישראל קורין וכורכין אותה כספר תורה. אבל בשם רבינו האי גאון ז"ל מצאתי. מנהגא דחזי לנא פושטה כאגרת וקורא. אבל כורך וקורא כספר תורה לא חזי לנא. וכן מנהג פשוט בישראל. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל בני אדם שמדברים בשעת קריאת המגילה אינן יוצאים ידי חובתן. שצריך שישמעו את כולה. וגם אינן רשאין לקרות עם הקורא על פה. שאינן יוצאין ידי חובתן אלא אם כן ישמעו מן הקורא בכתב. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל הקורא את המגילה. צריך שיכוין דעתו להשמיע לצבור ולהוציאם ידי חובתן. וכן השומעים צריכים כונה לצאת ואם לאו לא יצאו ידי חובתן. כתב בעל הדברות מסתברא כיון דברכה אחרונה במנהגא תליא מילתא. אין לגעור במי ששח בקריאת המגילה. דליכא הפסקה. אלא בשמיעה תליא מילתא.
<h2>דף יט:</h2>
הכל כשרים לקרות את המגילה. חוץ מחרש שוטה וקטן. כך פסק בעל הלכות גדולות, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים. אבל מירושלמי יש להוכיח שהקטן כשר לקרות את המגילה. דגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ה] אמר בר קפרא צריך לקרוא את המגילה לפני נשים ולפני קטנים. שאף הן היו בספק נפשות.
<h2>דף כא.</h2>
והקורא את המגילה מצוה לקרותה מעומד. וכן מצאתי לגאון ז"ל שמצוה לקרותה מעומד. ומנהג פשוט בידינו לקרותה מעומד.
מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל. הקורא את המגילה בצבור. רשאי להפסיק בכל מקום שירצה. בין בתחלת הפסוק בין באמצעו. וכן מנהג בשתי ישיבות ובבית רבינו שבבבל. ומנהגנו להפסיק באמצע הפסוק או בכל מקום שירצה. מצאתי בשם רב צמח גאון ז"ל הקורא את המגילה כורך וקורא אותה כספר תורה. ואינו פושטה כאגרת. שבשתי ישיבות ובבית רבינו שבבבל ובכל מקומות ארץ ישראל קורין וכורכין אותה כספר תורה. אבל בשם רבינו האי גאון ז"ל מצאתי. מנהגא דחזי לנא פושטה כאגרת וקורא. אבל כורך וקורא כספר תורה לא חזי לנא. וכן מנהג פשוט בישראל. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל בני אדם שמדברים בשעת קריאת המגילה אינן יוצאים ידי חובתן. שצריך שישמעו את כולה. וגם אינן רשאין לקרות עם הקורא על פה. שאינן יוצאין ידי חובתן אלא אם כן ישמעו מן הקורא בכתב. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל הקורא את המגילה. צריך שיכוין דעתו להשמיע לצבור ולהוציאם ידי חובתן. וכן השומעים צריכים כונה לצאת ואם לאו לא יצאו ידי חובתן. כתב בעל הדברות מסתברא כיון דברכה אחרונה במנהגא תליא מילתא. אין לגעור במי ששח בקריאת המגילה. דליכא הפסקה. אלא בשמיעה תליא מילתא.
<h2>דף כא:</h2>
וחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. שנאמר (תהלים כ"ב) אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. והקורא את המגילה מברך לפניה ולאחריה. לפניה מברך על מקרא מגילה. ושעשה נסים. ושהחיינו. ודוקא בלילה מברך שהחיינו. אבל ביום אינו צריך. ולאחריה מברך. האל הרב את ריבנו וכו'.
